בשנה התשיעית. לגלות המלך יהויכין ולמלכות צדקיהו:
את שם היום. ר״ל כמה הוא בשבת ראשון או שני וכו׳ ולתוספות ביאור אמר את עצם היום הזה שהוא עומד בו היום להודיע אשר מלך בבל סמך על ירושלים לצור עליה בעצם היום הזה ותכלית הכוונה היה בזה הכתיבה כי הנביא היה בבבל וכתב מה שנעשה בירושלים וכשישמעו מפי המגידים כי כן היה יאמינו בו ולא יפנו עוד אל מול דברי נביאי השקר:
ומשול. אמור משל אל בית ישראל הממרים בי: שפות הסיר שפות. ערוך והעמד הקדרה על מקום מעמדה על הכירה וגם שפוך בו מים להתבשל ולפי שהם אמרו בהמשל היא הסיר ואנחנו הבשר (לעיל יא) לכן אחז גם הוא בזה המשל לומר היום הוא תחלת המצור שהיא הכנה אל הכבוש כמו שהעמדת הקדרה על הכירה ויציקת המים בו הוא הכנה אל הבישול:
אסוף נתחיה אליה. הכנס בה הנתחים הראוים לה: כל נתח טוב. וחוזר ומפרש ירך וכתף שהם נתחים טובים מלאים בשר: מבחר עצמים מלא. את הסיר מלא משאר מבחר האיברים (ולפי שהאיברים מנותחים לפי העצמות יקראו האיברים בשם עצמים):
מבחר הצאן לקוח. ר״ל הבשר שתשים בסיר יהיה ממבחר הצאן מהשמנים והנבחרים שבצאן: וגם דור. שים תחת הסיר מדורת העצמים שבמקום עצים יבער עצמים: רתח רתחיה. ר״ל כ״כ תבעיר האש ותרתיח הסיר עד שגם העצמים יתבשלו בה עם שהם קשים להתבשל ור״ל בעת יתחיל המצור יתאספו בה כל בני הערים שנחרבו וגם שרי העם והמושלים ואמר לעשות מדורה מעצמים לרמז על עצמות והחללים הנהרגים חנם בקרבה ע״י המלך והשרים שהם מבעירים האש ומביאים הפורעניות וצרות המצור ואמר רתח וכו׳ לרמז שכ״כ יקשה צרות המצור עד שגם הגבורים החזקים כעצמים יכלו ויפלו בה בחרב וברעב ובדבר:
לכן. ר״ל הואיל ונאמר לי במשל לכן אפרש הדבר כה אמר ה׳ וגו׳: אוי וגו׳. אוי לך ירושלים אשר נשפך בך דמי נקיים: סיר. אתה הסיר אשר נשאר בה זוהמתה ולא יצאה ממנה זוהמתה כי לא העבירו ממנה כדרך שמעבירים זוהמת הסיר ר״ל עדיין טומאת העון אצלך ולא עשית תשובה שתלך לה העון: לנתחיה לנתחיה הוציאה. ר״ל כמו שאין דרך לשפוך מסיר כזאת כל הנתחים בבת אחת כי ישפך עמהם גם הזוהמה הנשארת בשולי הסיר אולם יוציאם נתחים נתחים מה שפוגע ראשון נוטל תחלה מבלי הפלת גורל לדעת מי ראשון כו׳ כן לא גלו אנשי ירושלים בבת אחת כי מהם גלו עם יהויקים ומהם עם יהויכין ומהם עם צדקיהו ולא גלו על פי גורל כי אם מי שבא בידו ראשון גלה תחלה וכאומר לא היה בן בעבור שאלו פשעו יותר מאלו והגורל נפל על אלו שפשעו ביותר כי באמת דרך אחד להם:
כי דמה. דם הנקי הנשפך שהיה בתוכה הנה שמה אותו על יבשות הסלע להיות מתקיים לא שפכה אותו על עפר הארץ להיות נבלע ונכסה בעפר הארץ ר״ל שפכו דם בגלוי ובפרסום ולא חששו לעשות בסתר לבל יוודע:
להעלות חמה. לכן בכדי להעלות חמתי ולנקום בהם נקם קיימתי את הדם הנשפך בה להיות מתקיים כאלו הוא על יבשות הסלע לבל יהיה נכסה מעיני ר״ל כמו שהם עשו בגלוי כן השארתי את הדם מגולה להיות זכור לפני להעלות חמתי לנקום בהם נקמת הדם ואחז במשל מבן אדם המשאיר דבר מגולה למען יזכור בו:
לכן. הואיל והדם הנקי זכור לפני לכן כה אמר ה׳ אוי לך עיר הדמים: גם אני. כמו שהם הגדילו רשע כן גם אני אגדיל המדורה שתחת הסיר:
הרבה העצים. ר״ל אמור בנבואה שאני ארבה העצים ואדליק האש למען התם את הבשר לכלותה: והרקח. אשים בה מרקחת הבשמים כי כן הדרך להשים הבשמים בתבשיל לאחר שנצטמק הרבה: והעצמות. גם העצמות יתייבשו מאד מחום האש:
והעמידה. אעמיד את הסיר על הגחלים שמתחת לה כשהיא רקה מן התבשיל ההושם בה כי הכל נשרף מחום האש הרב: למען תחם. למען תתחמם הסיר ותתייבש שוליה להיות נשרף מחום האש: ונתכה בתוכה טומאתה. הזוהמא הטמאה והמאוסה המתדבק בסיר תהיה נמסת בתוך הסיר ואז תתום ותכלה זוהמתה כי תשרף גם היא אחר שתהיה נמסת בה ר״ל אגדיל החמה עד אשר יתמו אנשי העיר ואף הגבורים יכלו עמהם ואז תשאר העיר רקנית מיושביה ותשאר שממה ובזה ימורק עון עמה:
תאונים הלאת. נתייגעת בעשות הרבה עלילות ושקרים ולא תצא ממנה מרבית הזוהמא ר״ל איננה עושה תשובה על מרבית עוונה ולכן לא תצא ממנה הזוהמא כ״א ע״י האש שהוא ישרוף אותם ר״ל לא תלך ממנה עוונה כ״א ע״י מירוק אש הפורעניות:
בטומאתך זמה. עדיין את בטומאתך שהיא הזמה שעשית: יען טהרתיך. בעבור שאני הייתי מחזר לטהר אותך כי שלחתי הנביאים להחזירך למוטב ועכ״ז לא טהרת מטומאתך ולא שבת אלי א״כ בודאי לא תטהרי עוד עד אשר אניח את חמתי בך לפרוע ממך ובזה תהיה מוטהר וממורק מן העון:
אני ה׳ דברתי. זה ימים רבים דברתי שיבוא הפורעניות והנה כבר באה וכבר עשיתי כי כבר סמך מלך בבל על ירושלים: לא אפרע. לא אבטל דברי ולא אחוס עליכם ולא אנחם לחשוב מחשבה אחרת לטובה: כדרכיך. כפי דרכיך ומעשיך ישפטו אותך הכשדים כי הם יהיו שלוחי המקום לעשות המשפט:
את מחמד עיניך. אמר זה על אשתו שהיה הנביא אוהב אותה מאד: במגפה. ר״ל במיתה פתאומית כדרך המגפה: ולא תספוד. לא תעשה הספד עליה כדרך שעושים למתים: ולא תבוא דמעתך. לא תבוא על לחייך דמעת הבכי וכפל הדבר במ״ש:
האנק דום. מהאנק דום ר״ל שתוק מן האנחה ולא תאנח: מתים אבל. הוא הפוך אבל מתים ר״ל מנהג האבל שעושים על המתים לא תעשה: פארך. התקן עליך מגבעות הראש שהוא לפאר ולהדר וכן נאמר פארי המגבעות (שמות לט) ודרך האבל היה להסיר המגבעות ההיא, ורז״ל אמרו שעל התפילין יאמר שהאבל אסור בהן: ונעליך. לא כדרך האבל שחולץ המנעל: ולא תעטה. לא כדרך האבל שמעטף ראשו עד שער השפתים: ולחם אנשים. לא כדרך האבל שמברין אותו סעודה הראשונה משל אחרים:
ואדבר. את דברי הנבואה ההיא: ואעש בבוקר. בבוקר השני עשיתי כאשר צויתי מפי ה׳ שלא לנהוג מנהג אבלות:
הלא תגיד. הלא מהראוי שתגיד לנו מה הדברים האלה מרמזים עלינו אשר אתה עושה:
הנני מחלל. למסור ביד האויב את מקדשי שהוא גאון עוזכם ומחמד עיניכם ומחמל נפשכם ר״ל אהוב לכם ותחמולו עליו: אשר עזבתם. כשיצאתם בגולה עזבתם בירושלים:
ועשיתם כאשר עשיתי וגו׳. וחוזר ומפרש על שפם וכו׳ וזהו לפי שאין לנהוג מנהג אבלים אלא במקום שיש מנחמים אבל אז יהיו כולם אבלים וא״כ מי ינחם את מי:
ונמקותם. תהיו נמסים בצרות בגמול עונותיכם ומכאב לב תהמו איש עם אחיו ר״ל כולכם זה כזה:
והיה יחזקאל. כאומר ולכן עשיתי כזאת למען אהיה לכם למופת שתעשו כמו שעשיתי אני שלא נהגתי מנהג אבלים: בבואה. בעת בא הפורעניות אז תעשו כמוני: כי אני אד׳. הנאמן ליפרע גמול:
ביום קחתי. בעת אקח מהם בה״מ שהוא מעוזם וחזקם ושמחת תפארתם אשר בו יתפארו: את מחמד. מוסב על ביום קחתי לומר בעת אקח את מחמד עיניהם ואת מה שנפשם מתנשא ומתפאר בהם וחוזר ומפרש לומר שהם בניהם ובנותיהם:
ביום ההוא. בעת ההיא יבוא אליך הפליט מן המלחמה להשמיע אל האזנים דבר החורבן:
את הפליט. עם ביאת הפליט יפתח פיך ולתוספות ביאור אמר ותדבר ולא תאלם עוד כי עד העת ההיא היה כאיש אלם לבל יוכיחם מלבו כי לא שמעו אליו וכמ״ש ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח (לעיל ג) לכן אמר בבוא הפליט ויראו שאמת דברת אז יהיה לך פתחון פה להוכיחם מלבך כי מאז ישמעו לך: והיית להם למופת. ר״ל אז יאמינו בדבריך כדרך שמאמינים במופת: וידעו כי אני ה׳. ואז ידעו שאני ה׳ הנאמן במאמרו ומקיים דברו:
